מלנומה חוזרת : היכולת לחבק ולדבר חשובה מאין כמוה - בחסות נוברטיס

It looks like you are using an older version of Internet Explorer which is not supported. We advise that you update your browser to the latest version of Microsoft Edge, or consider using other browsers such as Chrome, Firefox or Safari.

 

המראה הגדולה בחדר בית המלון שבו שהתה עירית פרידמן, לפני כ-20 שנה, העבירה אותה למציאות אחרת לגמרי. "פתאום ראיתי את זה מתחבא באזור עיוור בגב", היא נזכרת, "משהו שחור ולא סימפטי. הבנתי שזה לא נראה טוב. תוך זמן קצר הגענו לביופסיה, אובחנתי עם מלנומה. הוציאו עם שוליים נקיים ואמרו לי שהכל בסדר". 

עירית - תרפיסטית באמנות, פסלת והומיאופתית – שבה לביתה רגועה. "אמרו לי לבוא פעם בשנה לביקורת. הבנתי שרק מחפשים נקודות חשודות והפסקתי לבוא – אמרתי לעצמי שאני יכולה לעקוב לבד. החיים היו בסדר, כמעט שכחתי מכל הסיפור".  

אלא שהמציאות בחרה לאותת אחרת ועירית לקתה במלנומה חוזרת. "לפני כארבע שנים, התחלתי להשתעל בצורה רצינית", מספרת עירית. "עלה לי החום והבנתי שמדובר בדלקת ריאות. ביקשתי מהרופא לרשום לי אנטיביוטיקה, אבל הוא התעקש לשלוח אותי לצילום. אמרתי לו, בשביל מה צילום? האנטיביוטיקה עבדה וזה כבר כמעט עבר. הוא התעקש - וזה היה המזל שלי".

בצילום התגלה עיגול חשוד בריאה. "הרופא קרא לי להגיע מיד", נזכרת עירית. "שלחו אותי לסיטי. התשובות איחרו לבוא וכשכבר הגיעו לא היו ברורות דיין והיה צורך בהתייעצות עם מומחה ריאות. זה היה לפני פסח, ואני אמרתי – למה לקלקל את החג? קבעתי את הפגישה עם המומחית לאחרי פסח". 

אלא שמומחית הריאות סברה שאין סיבה להתרגש. "היא אמרה לי בביטחון מלא: 'זה עגול ויפה, אז סרטן זה לא – אבל צריך לנתח ולהוציא את מה שיש שם', ושלחה לכירורג", נזכרת עירית. "שמחנו נורא, יצאנו לאכול, ממש חגגנו.

"אז נכנס הפט סיטי לראשונה לחיי:  לקראת הניתוח ביקש כירורג הריאות פט סיטי כדי להיות בטוחים שזה לא סרטן. יום לפני הניתוח הגיעה שיחת טלפון בבוקר: יש גרורות – בריאה, בכבד ובאדרנל".

תמונה עיצובית
"כל אחד צריך לדבר עם מישהו שיודע להקשיב" צילום: Shutterstock

כדור ההרגעה שלי 

תחושת ההלם מהמלנומה החוזרת הייתה עמוקה. כמי שעוסקת בהומיאופתיה, רוקדת שלוש פעמים בשבוע וכלל לא מכירה את רופא המשפחה שלה, חשה עירית שבר גדול. "זה לא היה בתוכנית החיים שלי", היא מספרת מחויכת במבט לאחור. "הבשורה נפלה עלי כרעם ביום בהיר". 

הביופסיה שנלקחה מהכבד אישרה שהגידול הוא מסוג מלנומה. "מיד נכנסתי למוד מעשי", מתארת עירית, "הפעלתי חבר שיחקור ברשת, חיפשנו מידע על טיפולים שונים, הוא הפנה אותי לרופאה בהדסה ובתוך שבוע הייתי אצלה. ובכל זאת לא הפנמתי לגמרי את חומרת המצב, ישבתי אצלה ואמרתי: 'אולי קודם נטוס לחו"ל?' היא ענתה לי: 'שום דבר. מחר מתחילים'. 

"האונקולוגית פרסה בפני את כל האופציות הטיפוליות כיום. כבר קראתי על מלנומה וידעתי שזו מחלה מאוד לא פשוטה. אולם, פיתוח אפשרויות טיפול נוספות הפכו אותו בחלק מהמצבים לבר טיפול. לפי המלצתה התחלנו בטיפול. אחרי שלושה סבבי טיפול מעוררי תקווה, וללא תופעות לוואי, הסיטי הראה המשך גידול. זאת הייתה אכזבה קשה מאד". 

התחלנו בטיפול אחר. "בהתחלה סבלתי מתופעות לוואי רבות", מספרת עירית, "חלקן מאוד לא נעימות".

עבור החולה במלנומה חוזרת, אומרת עירית, חשובים מאד ליווי של רופא טוב - ותקשורת מעולה אתו: "הרופאה שליוותה אותי היא אשה מדהימה", היא משחזרת בהתרגשות, "לא רק בגלל המומחיות הרפואית, אלא בזכות יחסי האנוש. היא מקדישה את כל הזמן שצריך לכל חולה, לא מקצה עשר דקות ועוברים למטופל הבא. זמינה 24/7. אני זוכרת שתופעות הלוואי הופיעו בערב חג, והתקשרתי למיון האונקולוגי והרופאה נזפה בי: 'איך זה שלא התקשרת ישירות אליי? אז מה אם זה ערב חג?'. זה נתן לי הרגשה שיש לי כתובת. היא איתי כל הזמן. אני נוסעת את כל הדרך מטבעון להדסה – בשביל בריאות ושלוות נפש עושים הכל. 

"אחרי 3 חודשים, הגיע זמן בדיקת סיטי ראשונה לטיפול. התוצאות הפתיעו לטובה - הייתה נסיגה של 75% בגידולים. עד היום, 4 שנים מאז, יש עליות ומורדות שקשורות לתופעות הלוואי של התרופות שאני מחויבת לקחת, אבל הגידולים בנסיגה מלאה. גם כיום, יש צורך במעקב קבוע - בדיקת סיטי כל 4 חודשים ובהמשך טיפול תרופתי ". 

לאורך כל התקופה, ידעה עירית להיעזר במעגלי תמיכה שונים. "הפורומים של העמותה היו מקור טוב למידע", היא מספרת, "עם הרבה ניסיון קודם של אנשים בכל בעיה או נושא שצצו. ידעתי גם לפנות למדקרת, מסז'יסטית שבעבר טיפלתי בה בימי מחלתה ועכשיו היא טיפלה בי. היכולת לחבק ולדבר חשובה מאין כמוה".

הטיפול הפסיכולוגי שעברה היה משמעותי מאין כמוהו. "כל אחד צריך לדבר עם מישהו שיודע להקשיב, הקשבה תומכת. עבורי הפסיכולוגית שפגשתי הייתה עוגן יציב – זה שאפשר להיעזר בו ולבכות לו. כי כמה כבר אפשר לבכות לבעל ולילדים...", היא אומרת; אולם העוגן המשמעותי ביותר היה המשפחה:  "בעלי עבר הכל יחד איתי – ההתמודדות חיזקה את הזוגיות שלנו. הכל היה על השולחן, בלי לטאטא כלום מתחת לשטיח. הילדים גרים קרוב, וזה מאוד עזר. והנכדים?", אומרת עירית, "הנכדים מאז ומתמיד הם כדור ההרגעה שלי".